פסק-דין בתיק ב"ל 17566-03-09

כללי   

1.         זוהי תביעה להכיר בפגיעה בגב ובברך ימין של התובע, כ"תאונת עבודה", כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן-  "החוק") על פי תורת המיקרוטראומה.

2.                     תביעת התובע נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי(להלן-הנתבע), משום שלא הוכח, לדעת פקיד התביעות, כי אירע לתובע אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו, הנתבע טוען כי  אין המדובר במחלת מקצוע, וכי הנזק שנגרם לתובע התפתח על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי עבודתו.

3.         התובע יליד שנת 1977,  עבד כפחח  בין השנים- 1998 עד 2007. התובע פנה לרופא אורטופד, והתלונן על כאבים בגב תחתון ובברך ימין, לאחר מעקב רפואי ובדיקות, הופנה התובע לרופא תעסוקתי אשר קבע כי התובע "סובל מהיצרות בגוב S1 - L5 ,על רקע תסמונת טראומטית מצטברת. מדובר במימצא מולד שהחמיר עקב עבודה פיסית. לאור כל זאת,הנ"ל אינו מסוגל להמשיך בעבודתו כפחח והוא יצטרך לעבור שיקום מיקצועי בעיסוק סביר אחר המתאים למגבלותיו" .

4.         לטענת התובע, יש לייחס את הפגיעה בברך ימין ובגבו לאופי עבודתו כפחח, אשר הצריכה אין ספור פעמים של התכופפויות וכריעת ברך מידי יום, לשם טיפול בחלקים התחתונים של המכוניות, דחיפת רכבים שלא ניתן להתניעם, מהמוסך החוצה, וכן להיפך .

            התובע מבקש להכיר בפגיעתו בברך ימין ובגב, כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה, שכן לטענתו הוא נחשף לפגיעות זעירות בגב ובברך ימין מידי יום במהלך כל תקופת עבודתו אשר הצטבר לכדי נכות רפואית.    

5.          מנגד טוען הנתבע, כי לא הוכחה התשתית העובדתית הדרושה, בעניין רצף של תנועות זהות או דומות במהותן,חוזרות ונשנות בתדירות גבוהה בעבודת התובע, ולכן נשמט הבסיס לתביעה בדרך של מיקרוטראומה ,ואין מקום למינוי מומחה יועץ רפואי ,לבחינת הקשר הסיבתי הרפואי בין עבודת התובע לבין הפגיעה בברך ימין ובגבו של התובע.

להלן תיאור עבודת התובע על פי גרסתו:

6.         התובע תיאר בתצהירו את  אופן עבודתו כך (ת/1):

" אני פחח במקצועי,יליד 1977 ...אני עובד במקצוע הפחחות מאז הייתי בן 18. משנת 1998 ועד שנת 2007 עבדתי בתור פחח במוסך ישראל שליין בע"מ ...במהלך עבודתי נהגתי לעבוד 6 ימים בשבוע בממוצע של יותר מ-8 שעות עבודה ליום.

במהלך עבודתי הייתי צריך להתכופף ולכרוע ברך אין ספור פעמים מידי יום לצורך טיפול בחלקים התחתונים של מכוניות. עבודתי גם מחייבת אותי לבצע פעולות נוספות שחוזרות על עצמן מספר רב של פעמים מידי יום יום:

א. משיכות באמצעות אביזרים מיוחדים,של חלקי שלדה שניזוקו בתאונות.

ב. דחיפת רכבים שלא ניתן להתניעם. לעניין זה אציין כי  מידי יום ביומו נהגנו אני ומספר עובדים במוסך לדחוף מספר רכבים שלא ניתן להניעם אל מחוץ למוסך ולדחוף אותם בחזרה אל תוך המוסך בסוף כל יום.

ג. הרמת משאות כבדים,לרבות חלקי מרכב של מכוניות,ושינועם ממקום למקום."

7.         במסגרת הודעה לחוקר מטעם הנתבע (נ/1), הסביר התובע: " אני בטוח שהכאבים נגרמו לי כתוצאה מהעבודה שלי בפחחות הרכב והעבודה שלנו  הייתה כרוכה בהרמת משאות כבדים כמו דלתות של רכבים והרמת חלקי חילוף אחרים וכל יום בבוקר ביחד גם הלכנו היינו דוחפים בין 4-5 רכבים כדי להוציא אותם מתוך המוסך לחצר ואותם רכבים לא היתה אפשרות התנעה עקב תאונות ואותו דבר להחזירם בסוף יום עבודה בדחיפה וכל רכב היינו דוחפים אותו למרחק של כ-100 מטר בערך בבקר ואותו דבר בערב.

            והמשך העבודה נעשית במצב של כריעת ברך לפעמים נשענים על ברך שמאל על הרצפה ולפעמים על ברך ימין ולפעמים עם שתי הברכיים  והפעולה הזאת נעשית בין 10-12 פעמים ביום עבודה וכל פעם 20-30 דקות עד גמר העבודה כאשר אתה כל הזמן עם גב מכופף. במשך 8 שעות ביום 6 ימים בשבוע..."

8.         במסגרת חקירה נגדית התבקש התובע לתאר יום עבודה שגרתי, והתובע העיד: " כשמגיע רכב אני מפרק אותו,מיישר,מותח,נותן מכות בפטיש שמשקלו 5 ק"ג וגם דוחפים. יש גם מתקן של מתיחה שיש לו משקל ואני מזיז אותו כי הוא יושב על גלגלים. אם אני נשאל איך הרכב מגיע אלינו אחרי תאונה אני משיב כי הוא מגיע בעזרת גרר עד לכניסה למוסך,אנו מורידים אותו ודוחפים אותו למחלקת הפחחות". (עמ' 2 שורה 12 לפ')

דיון והכרעה

9.         הלכה פסוקה היא, כי על מנת להכיר בפגיעה, כפגיעה בעבודה, בדרך של מיקרוטראומה, יש להוכיח, קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע. הפגיעות הזעירות הינן תוצאה של תנועות חוזרות ונשנות, התנועות אינן חייבות להיות זהות אלא 'זהות במהותן' כהגדרת הפסיקה, דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר. תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע.(ראה: עב"ל  313/97 המוסד לביטוח לאומי נ' אשר יניב, פד"ע ל"ה, 529, בעמ'    533).